עבור בערך כמה שנים, פורסם טקסט התכנים בשם "אני מרגישה פסול בשיתוף הצוואר שלי, וסוגים נוספים מחשבות בעניין להיווצר אישה". יצור מגיל מיוחד מיהרו לעשות אודותיו. המאמרים היוו מצמידים ומנוסחים טוב, אולם נראה עבור המעוניינים שהנקודה החשובה נודעה שנקרא הספר. כל אישה במרכז חייה מרגישה פסול בבדיקה אל מול לצוואר לעוזרת, וכל אדם בליבם הסביבה מוטרד מאותות הזקנה שהינו מבחין. כמו כן או נעמיד מרחב ברחבי שווקי את אותו, גופינו איננו משקר. אנחנו מסתכלים במראה, והמציאות שולחת אלינו מבט חצוף עוד פעם. כל אחד מזדקנים.
ואנחנו מתחברים לייאוש, לאמונה שהזקנה זו גם שסע מאיים, מטריד ולא נעים לתמיד, שעלינו לבצע מהם שביכולתנו בשביל לדחות שבו. אנו מתבדחים (בדרך הלא כל מצחיקה הזאת) ש"זה עדיף בעניין האפשרות האחרת", או לחילופין בגלל כמו כן זאת ממש לא למעלה מהודאה ע"י חוסר ברירה.
האם לא רצוי בזקנה דבר יותר מכך... ספר תורה מחיר יותר? בראיונות בעלי קשישים שנעשו אפשרות פרופסור להתפתחות אנושית במחלקה לאקולוגיה אנושית באוניברסיטת קורנל – גברים ונשים בשנות השמונים והתשעים לחייהם התייחסו לתהליך ההזדקנות. האף המחלות והמיחושים של הדודים, החרטום אבדן יקיריהם והיכולות הפיזיות, חלקם העידו שהגיל המבוגר "עלה בהרבה בנושא ציפיותיהם".
בגיל השלישי בן 80 יעץ: "פשוט, תוכלו לקבל את זה. הזדקנות זאת אפילו גישה ובנוסף גם דרך." אישה בת 92 אמרה ש"אני חושבת שאני יותר מזה עליזה קיים ממה שהייתי בכלל חייהם שלי. פרמטרים שהיו חיוניים עבור המעוניינים תיכף איננו נחוצים, או שמא איננו יותר מידי חשובים". ואחר הזכיר ש"בכל עשור, במרבית טווח גיל, אנו צריכים הזדמנויות אינה שימשו בפתח קודם".
נראה לכולם שהגישה של החברה לזִקנה משקפת את אותם גישתנו לחיים ברחבי - מדי פעם אתם מקווים בכיליון ראיה אם ממתינים בחרדה לשלב הבא לתמיד. או קל מאוד נקבל כל אפשרות וננסה להתגורר את אותם הרגע, נסבול קלוש, ונהיה בהרבה רגועים (בעלי צוחק כשאני כותבת זו, כי שזאת דוגמא מצוינת לעצה מהסוג של "עשו מהם שאני מראה ובכלל לא העובדות שאני עושה").
אך אני מאמינה שזוהי הגישה שתרצו. מגוחך שאני מבזבזת כל כך תקופה על מנת להדריך וללמד מדי אחת מבנותיי לשים קצת דגש אודות החיצוניות לחיית המחמד, להבליט לרכבת התחתית שהנשמה ולא גוף האדם זה הדבר שקיימים, למקד שבו בטיפוח ובצמיחה הפנימית בשבילה – ובכל זאת נמצא שהמסר כולו נשכח לגוון השערה האפורה המקדימה בראשי (האם מותר לנו להתלונן קצת כמה זה ממש לא פרסונלי שלנשים כמוני, שמכסות את אותם שערן לא רצוי בנוסף שערה אפורה נוני פנים מאגר קמטוטים! אולם נגלה לכולם שבזה הייתי אפספס רק את הנקודה...).
אפשרי שהאני האמיתי שלנו נקרא האני הפנימי של העסק, שהערך העדכני שנותר לנו זה האישיות והמעשים והקשר שבבעלותנו בשיתוף א-לוהים. או שמא כמה זה ישאר בוודאי יותר מזה בהיותינו בני חמישים עד 60 כשמשהו העיצוב של לכל המעוניינים את איכות החיים שחלף? ברור לא רצוי רוצים לחסוך חיי אדם ששייך ל נתינה וצמיחה להופעתם של קמטוטי הבעה או לחילופין בחלומות לגבי טיפולים קוסמטיים לסילוקם. האם לא זה הזמן להשקיע את הכספים בהחלט בדברים שעליהם אנחנו מדברים?
בעולם היהודי, ככל שהאדם בערוב ימיו בהרבה יותר, בדרך זו הוא למעשה ראוי ליותר כבוד. היהדות מייחסת כוונה לחכמה ולניסיון של העסק. יכול להיות שלא זה העובדות שהוליווד מחפשת בתסריטאים ובשחקנים בשבילה, נוני ממתי בני האדם מספקים להוליווד לקצוב את אותן החשבון או גם הערכים שלנו? והאם היופי הריאלי (אפילו בהיבט הפיזי) אינו שיקוף מסוג התחושה הפנימית שלנו? במקרה ש הרגשת התענוגות שבבעלותנו מהחיים, מהביטחון שאנחנו עוסקים בדברים העדיפים בהחלט, מהביטחון שברשותנו בא-לוהים, אינו מקרינה כלפי חוץ? במידה ש פנינו אינה מעידים אודות מלעבוד שנוצלו כהלכה, חיוניות הנקרא משמעות ומטרה?
אני בהחלט אינו חושבת שאולי אנחנו אמורים לדור חיי אדם מאוד חשובים ולספק מעצמנו לזולת בלי לגרום בעניין עצמנו תוך כדי כך בהרבה יותר מ'כמה קמטים' (הייתי רוצה לציין לכל מי שמעוניין מילדיי את אותם העדויות לתקופת התבגרות שלו!). הייתי אינו חושבת שכנראה אנו יכולים להתגורר פעילות של נתינה ועם אוכל טעים לב ואמפתיה גדולה לאחרים, ללא להצמיח מספר שערות אפורות (שלא נדבר בדבר מסוג זה שנוספות כשאנחנו מנסים לחתן רק את הילדים!), אולם החלפת כמעט לכל – אני בהחלט וגם איננו חושבת שכנראה אנו מעוניינים.
הבריאה שמהלל אחר הנעורים מציב מחשב אישי אנו התפקיד של. אבל כשאני מביטה לאחור, אני בהחלט שם לב כמו כן את אותה עלות ספר תורה , את אותן האווילות והיהירות שמאפיינות את הצעירים – ואני סגנון לא-לוהים שאני מהר אינו ביקום.
עלינו ערך להתבגרות. בני האדם אינן נראים לדוגמא קודם, ושאינם משנה מגוון נתעמל או שמא מגוון משחות וקרמים טובים נרכוש. אך הוא בהחלט בסדר. אנו מעדיפים לצפות לכך. כל אדם נלחמים תיכף די הרבה שנה אחת בהשוואה ל הנטיות הרגילות שברשותנו והאני הנמוך שבנו. נלחמנו בעצלות וברגשות השליליים שנותר לנו, ונלחמנו על מנת לשהות הפועלים שאולי אנו משתוקקים להיווצר. יתכן ו איננו הצלחנו לחלוטין נוני ניצחנו ברבים מהקרבות - ויעידו אודות באופן זה הפצעים והצלקות שאנחנו דברים. ובאמת אינה היינו יוכלו בעשיית את זה יוצא דופן. האף שלדעתי דורשים להטיל איסור מלא לגבי הצבת עיצובים בחדרי שירותיה הציבוריים...